עשרים וארבע שעות ראשונות בהודו

הטיסה היתה ארוכה מידי, 6 שעות בערך , רוב המטוס היה ריק כך שיכולנו לשבת איפה שבא לנו ולהתפרש ולנסות לנמנם. מה שלא עזר לנו כי זה היה ארוך ומייגע ורק רצינו שהטיסה תיגמר כבר. עומרי כבר התחיל להתחרפן בשלב מסויים אבל בסוף נחתנו בשלום ועישנו סיגריה מתוקה של אחרי השבי האוקראיני. שדה התעופה של דלהי נראה כמו טרמינל אפריקאי משנות ה70 עם שוטרים משופמים ומזגן לקישוט שעושה יותר רעש מקור. צלחנו את ביקורת הדרכונים המדוקדקת ויצאנו לדלהי. כאן מתחיל הסיפור...

כמובן שאיש לא הזהיר אותנו או המליץ שניקח מונית ששולמה מראש ויצאנו החוצה ובחרנו לנו נהג של ג'יפ שעמד בחוץ וחיכה לטרף קל. אמרנו לו בביטחון שאנחנו רוצים למיין בזאר והוא נסע לו בשימחה. רק שהוא ממש לא נסע למיין בזאר שבפהארגאנג' אלא למקום שעד היום,, אחרי 10 ביקורים בניו דלהי, לא הצלחתי למצוא. אמרו לנו שמגיעים למיין בזאר ושם כבר אפשר למצוא מקום לישון במחיר סביר ויש המון חנויות והכל חי ובועט. לא חי ולא נעליים, מצאנו את עצמנו ברחוב חשוך עם מלונות עזובים ואנשים שישנים על המדרכה. רק לציין שנחתנו בשעה 3  לפנות בוקר והשעה היתה כבר 4 וחצי ברחוב לא מוכר בניו דלהי.

לאחר שהסכמנו שמשהו לא מסתדר לנו פה ושזה לא נראה לנו כמו המקום הנכון, ולאחר שהנהג התעקש שזה המיין בזאר ושיש למיין בזאר המון חלקים וזה אחד מהם, עומרי שלף את הלונלי פלאנט שלו וניסינו להסתכל במפה. זה לא עזר כי להסתכל על המפה כשאתה לא יודע איפה אתה נמצא לא נותן לך ממש אינדיקציה. הנהג הראה לנו מלון שנראה ריק מאדם שמחיר חדר הוא 3000 רופי, מחיר לא סביר בעליל. לא הסכמנו והתעקשנו שזה לא נראה לנו. הנהג הציע פתרון יצירתי, יש פה סוכנות נסיעות, בואו נשאל אותו ותבררו לבד מה לעשות. אנחנו התמימים אך החשדנים נכנסנו לסוכנות שם חיכה לנו סוכן נסיעות ממולח. זכרנו את השם הארי ראמה כמלון שמיועד לישראלים ושאליו כדאי להגיע. סוכן הנסיעות אמר שהוא יתקשר לבדוק אם יש מקום ושהנהג ישמח להסיע אותנו לשם. הוא התקשר בטלפון דיבר קצת בהינדי וקצת באנגלית וטען שאין להם מקום. למעשה כל העיר מפוצצת כי יש פסטיבל פילים וכל המלונות מלאים. לפתע שמנו לב שהנהג לא איתנו, הוא בחדר השני, למעשה הנהג וסוכן הנסיעות מדברים זה עם זה בטלפון. הוא לא התקשר לשום הארי ראמה, הם עשו כאילו, זו תרמית! הבנו שיש כאן קטע ויצאנו לסיגריה של 5 בבוקר, ג'וקים מפחידים התחילו למלא את המדרכה ואנחנו אובדי עצות.

הנהג התחיל להציע לנו הצעות מגונות נוספות, שאל לאן אנחנו רוצים להגיע אחרי דלהי והציע שכל אחד ישים מאה דולר והוא ייקח אותנו לרישיקש ואת עומרי לעמק פרוואטי. מה שנשמע כבר מוגזם לגמרי שילמנו לו את הכסף על הנסיעה מהשדה ושלחנו אותו לדרכו. הוא ניסה להוריד את המחיר אבל ללא הועיל. וכך נותרנו בלי נהג ברחוב לא מוכר חשוך ומפחיד בדלהי. השלב הבא היה להתחיל ללכת. בעוד כלבי רחוב רעבים מגרשים אותנו מהרחוב החשוך יצאנו אל עבר הכביש הראשי. הכביש המהיר. אני עומרי ומאשה, כל אחד עם המוצ'ילה שלו על הגב הולכים אל עבר הלא נודע. התחלנו ללכת על הכביש ובדרך ראינו פיל ענק סוחב מוטות פלדה והמון הודים שמשפצים או בונים את הכביש הראשי הזה. היה כבר 6 כמעט אבל הבוקר עוד לא הגיע. מרחוק ראינו יציאה מהכביש וראינו אורות מנצנצים, זה נראה כמו מלונות ומסעדות, הלכנו אל עבר האור... כשהגענו זה היה נראה באמת יותר סביר ומערבי, יחסית, וחיפשנו מלון. הכל היה סגור אבל דפקנו על דלתות אחד המלונות והערנו את ההודים והם הכניסו אותנו למלון. זה היה מלון נחמד, היה בחדר טלויזיה ואמבטיה ומזגן והוא עלה רק 1800 רופי, או משהו כזה. אמרנו להם שאין לנו כסף שיעירו אותנו בבוקר כדי שנוכל לפרוט כסף. הלכנו לישון ב7 בבוקר כשב8 וחצי ההודים החוצפנים האלה העירו אותנו כדי לפרוט כסף. ירדנו ללובי עם דרכון וטראוולר צ'קס והם אמרו לנו שנלך כאן קרוב לפרוט כסף, אני ללא נעליים כמובן או כפכפים , יחף. הם הוליכו אותנו כמה דקות ברחוב המטונף עד שהגענו לבניין ובמרתף ישב לו איזה זקן שהחליף לנו את הכסף לרופי, רופי זה טוב. הם החזירו אותנו למלון ובדיוק כשרצינו לחזור לחדר ולישון הם הודיעו חגיגית שהצ'ק אוט ב10?!? ולכן כדאי לנו לארגן את הדברים שלנו לעזיבה. עצוב קצת. שאלנו אם אפשר להזמין דרכם כרטיסי אוטובוס לרישיקש ולעמק פרוואטי בשביל עומרי והם סידרו לנו מייד את הנסיעה. את התיקים שמנו בשמירת חפצים והיה לנו עד אחרי הצהריים לטייל בעיר. האוטובוס של עומרי היה ב16 ושלנו ב19.

טוב, יצאנו לסיבוב בעיר. הגענו לכביש שמחוץ למלון וריקשה נחמדה עצרה לנו. רצינו שלושה דברים: אוכל, אינטרנט וטלפון. עומרי גם רצה לרכוש גיטרה אבל ארוחת צהריים במסעדה הודית טובה היה  חובה אחרי כל השעות האלה בלי משהו נורמלי לאכול. הנהג שמח מאוד ולקח אותנו מייד לאינטרנט קפה מעופש ומיושן שנמצא במרתפי בניין כלשהו במרכז העיר שם הודענו למשפחות שהגענו בשלום ובדקנו אימיילים, לי היה כבר ג'ימייל, 2005, אבל אף אחד לא שלח לי כלום. המשכנו במסע העירוני והלכנו לחפש גיטרה לעומרי, זה היה זריז והוא יצא עם גיטרה חדשה שלדעתי עלתה לו 600 רופי, אולי אפילו אדומה. אחרי שהוא התחדש ביקשנו לאכול. ארוחת הצהריים היתה במסעדה הודית יוקרתית משהו והיה תפריט עשיר מלא בכל טוב ואנחנו נהננו מאוד ממנה. אחרי ששבענו ביקש נהג הריקשה שנבוא עימו לחנות אחת, אם לא אכפת לנו, רק להסתכל, לא חייבים לקנות. זרמנו איתו ומצאנו את עצמנו בחנות למזכרות הודיות מלאה בבגדים יוקרתיים ופיצ'פקעס שאין להם שימוש. כמובן שאז עוד לא הבנו את המשמעות של שקל מול רופי ושאי אפשר לעשות באמת את החישוב הכספי לפי המחירים בארץ ורכשנו לנו חולצה ומכנסיים ב900 רופי, ועוד כל מיני שטויות. הנהג היה מאוד מרוצה כי בטח קיבל את עמלתו עלינו וחזרנו למלון. את עומרי לקחו בשעה הנקובה בריקשה אל האוטובוס ואנחנו המשכנו לחכות. הסתובבנו מסביב למלון עד 19 ואז חזרנו וחיכינו לאוטובוס שיבוא. זה לא קרה, סיגריה אחרי סיגריה, משקה אחרי משקה, עוד סיבוב מסביב למלון אבל אני ומאשה עדיין מחכים. חושדים בבעלי המלון שאין בכלל אוטובוס ואם אין אוטובוס מה עלה בגורלו של עומרי? איפה אנחנו בכלל ולמה חשבנו שזה רעיון טוב להיות כאן? אולי הם לא הזמינו בכלל אוטובוס כדי שניתקע כאן עוד לילה? הפכנו עצבניים מאוד ובעל המלון, או לפחות איש הקבלה המשיך להתקשר בנמרצות לנהג האוטובוס ואחרי שיחה קצרה עימו הכריז שהם עוד כמה דקות יהיו כאן. השעה היתה כבר 22 ואני ומאשה אמרנו שאם האוטובוס לא מגיע ניקח את התיקים ונלך מכאן כי זה לא תקין. הם דיברו לליבנו ואמרו שנחכה והאוטובוס באמת יגיע. חיכינו עוד שעה והאוטובוס הגיע עד למלון בשעה 23 בלילה. אוטובוס?!? גרוטאה מלוכלכת מלאה בהודים - אבל זה היה אוטובוס וזה נסע לאןשהו... עלינו עליו ונסענו אל עבר הלא נודע, התחלנו לתשאל את הנוסעים לאן האוטובוס הזה מגיע ובין יושבי האוטובוס היתה גם בחורה אמריקאית בשם ג'יל שהיה נראה שהיא כבר יותר מידי זמן בהודו, לבושה בסוג של סארי או מטפחת והיא אישרה לנו שאנחנו בדרך לרישיקש ושהיא תשמח להדריך אותנו כשנגיע. נרגענו והבנו שיש סיכוי שהכל יסתדר... סאב קוץ' מילגה